הי ענת, מצטערת אנחנו לא נוהגים לתת הפניות לגורמים מקצועיים פרטיים.
הפורום נועד להתייעצות ולווי בנושאים שונים שאיתם מתמודדים בני משפחה, הכוונה בנוגע לדרכי פעולה ונושאים רגשיים.
תוכלי לבדוק בפורום הנוסף באתר ולהתייעץ בכוון שפנית
בברכה, ובהצלחה, תמי
אני חדשה פה. אמי התחילה לפני כמה חודשים לדבר עם רוחות ולקבל מסרים מכל מני עולמות וממש לאחרונה התחילה ממש לסכן את עצמה, הסתובבויות סהרוריות בכל שעות היממה. חיבוק אנשים ברחוב וחלוקת כסף לזרים.
ביחד עם דיבור ממש סהרוריולא קורהרנטי אני ממש מודאגת. אני לא רוצה להגיע לאשפוז אבל מבחינתה היא היחידה שבסדר והיא ממש לא צריכה שום סוג של טיפול. איך מביאים אותה לטיפול? האם כפיה היא האופציה היחידה?
הי אפונה וברוכה הבאה לפורום המשפחות.
שאלתך טובה ומשמעותית והיא מעסיקה פעמים רבות רבים וטובים.
בענין זה קיימות דרגות שונות של נתונים שמשפיעים על קבלת החלטה איך לפעול.
המציאות שאת מתארת נראית מדאיגה ודורשת אבחון של המצב.
אבחון יכול לבצע רק רופא פסיכיאטרי שמוסמך לקבוע גם מידת מסוכנות
היום אישפוז בכפיה מקובל רק במצבים בהם יש מסוכנות לאדם או לסביבתו. המסוכנות צריכה להיות מוכחת. כמו נתונים שמוכיחים את ההתנהגות, ואו אבחנה פסיכיאטרית שתמליץ על אבחון כפוי או אישפוז כפוי.
יש אפשרות לפנות לפסיכיאטר מחוזי במקום מגוריכם, לתאר את המצב ולהתייעץ מה ניתן לעשות.
הצעות אלו הן במצב בו היא לא בהכרח משתפת פעולה. זהו מצב רגיש מאד ועדין ומנסיוני לפעמים עובר זמן עד שהמערכת קולטת את האדם לאשפוז, כי אין מספיק נתונים שיכולים להביא להוראת אישפוז. זה מצב מתסכל ומפחיד בעיקר את בני המשפחה המלווים את החולה, כי הוא פחות מודע למצבו. הדאגה לשלומה של אימך בהחלט מוצדקת וחשוב לי לומר לך שכמו בכל מצב יש לנו יכולות ומיגבלות להשפיע ולשנות. את עושה כמיטב יכולתך אך אין כאן הבטחה להצליח.
אפשרות נוספת היא להזמין פסיכיאטר לביקור בית שיעשה איבחון וימליץ. אפשרות זאת כרוכה בעלות גבוהה מאד ואין בטחון שהיא תשתף עימו פעולה.
אפשרות נוספת לדבר על ליבה ולהסביר שוב את המצב כפי שאתם צופים אותו. להסביר שיתכן וזה יהיה מצב בלתי נמנע ואישפוז יגיע אם לא תטופל בהקדם. תציעו פגישה חד פעמית עם רופא ושהיא תוכל לשקול אם לקבל את המלצותיו או לא.
האם בעבר עברה אישפוז, האם יש הסטוריה ומטפלים שלוו אותה? האם התהליך מוכר לכם? מהם המשאבים והתמיכה שעומדים לרשותך במציאות זו? אשמח גם לדעת מה איזור מגוריכם כדי להפנות למקומות שניתן לקבל בהם ייעוץ למשפחות.
הי אפונה,
אני שומעת מדבריך נימה שמקבלת את המציאות אך את נשארת עם תסכול שלא ניתן לעשות יותר,
יחד עם זאת אני שומעת שנכנס לתמונה לווי פסיכיאטרי מלווה ו משפחתי תומך, יתכן שיש בכך שינוי ונחמה, ותקוה להתייצבות במצב.
לגבי איזור מגוריך הרי שיש במרכז מרכזי ייעוץ למשפחות, מילם של אנוש בנתניה ושלנו של ויצו בתל אביב, כמו כן בכפר סבא, רמת השרון וחולון יש ייעוץ לבני משפחה בסניפי אנוש..
בהצלחה לכם, בהמשך הדרך, בברכה, ושבוע טוב, תמי
היי,
אני סטודנטית בת 25. הכרתי את בן זוגי בן ה- 31 לפני חצי שנה. לפני קצת יותר מחודש התחלנו לדבר על להמשיך יחד לטווח יותר רחוק (לעבור לגור יחד, להמשיך בזוגיות לחיים וכו'). ואז הוא התחיל להתנהג מוזר- הוא נהיה מרוחק לפעמים, קיבל הרבה מצבי רוח ולא נתן לי להתקרב אליו, התחיל לשאול שאלות קטנוניות כמו על קווי אוטובוס שנסעתי עליהם כדי לפגוש אותו כשהתחלנו לצאת וכו'. השיא היה לפני שבועיים, כשלילה שלם נסעתי איתו באוטו שלו מתחנה לתחנה לחפש קווי אוטובוס שנסעתי עליהם כדי לפגוש אותו לפני למעלה מ- 3 חודשים. בסוף אותו הלילה, הוא היה בטוח ששיקרתי לו ושמישהו משלם לי כדי שאהיה איתו. ואז הוא סיפר לי שבמשך השנתיים האחרונות רצף של מקרים לא הגיוניים, ושמישהו כנראה מכוון אותם אליו (כביסה ודואר שנעלמו לו, סרטונים שנחתכו ממצלמות אבטחה במקום עבודתו, שיחת טלפון שאמו קיבלה במקום עבודתה וכו'). הוא היה בטוח שיש לי חלק בזה ושכנראה משלמים לי. ואז הוא עזב אותי.
מאוד דאגתי אז איתרתי את אחיו הצעיר ועוד 2 ידידות שלו שמכירות אותו מאז הצבא, כדי לקבל עוד מידע בנושא. הם סיפרו לי שהוא אושפז לפני כשנה וחצי בעקבות התקף של סכיזופרניה פרנואידית. הוא כרגע לא מטופל לפי מה שנאמר לי. הם גם מספרים שאיתם הוא מדבר לעניין ולא מזכיר פרנויות כלפי. הוא מספר להם שנפרדנו ולא מספר למה. כשהוא מדבר איתי, לפעמים הוא מודע למצב שלו ואף רומז על ההפרעה שלו (את לא צריכה את זה, זה יותר מידי בשבילך, יש לי פרנויות, וכו'), ולפעמים הוא בטוח שאני חלק ממשהו שמכוון נגדו.
אני לא רוצה להחליט סופית אם לנסות להמשיך איתו לפני שאני אקבל את כל היעוץ והמידע הדרוש. אחרי הכל, אני לא מתכוונת לעזוב או להישאר עם אדם בגלל מגבלה שיש לו.
מה גם, שאני לא יכולה להחליט שום דבר כרגע כי פסיכולוגית שאני מטופלת אצלה בגלל מקרה שקרה לי (טיפול מאוד נקודתי וללא תרופות) אומרת שאסור לי להיפגש איתו אז לשמור על קשר מרחוק בלבד. אני גם מתרשמת שבגלל שאני מטופלת אצלה עוד מלפני היא קצת יותר מידי מנסה להגן עלי ולהפריד אותי ממנו. היא מעלה הרבה את עניין 'חוסר האמינות' בזה שהוא לא סיפר לי על ההפרעה.
השאלה שלי היא- האם יש מפגשים של אנשים שחוו בעבר את מה שאני חווה עכשיו? קבעתי כבר תור לייעוץ במיל"ם, אבל אני רוצה לשמוע את אלה שמתמודדים כבר תקופה עם מה שאני עוברת. לדעת יותר על איך באמת נראה קשר כזה. לדעת איזה דבים נוספים עלי לשקול לפני שאני מחליטה סופית.
knock, knock, ברוכה הבאה לפורום המשפחות.
את מעלה ברגישות גדולה סוגיה שיש בה מורכבות גדולה.
המרחב הזוגי שאת מתארת נמשך בינך לבין בן זוגך חצי שנה.
בתקופה זו הכרתם, נמשכתם זה לזו והחלטתם להתקרב ולחזק את הקשר ביניכם.
לאחרונה החלו לצוץ קשיים שאובייקטיבית מלמדים אותך שבן זוגך אושפז ואובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית.
בהמשך, מעבר לחויות ולתחושות שאת מתמודדת איתם נוכח האינפורמציה שנחשפת אליה, את מקבלת ומתמודדת עם תגובות של הסביבה לדברים. (חברים, הפסיכולוגית שלך)
בכל קשר זוגי, אנו מגלים לאט את העולם של בן הזוג שלנו. האינפורמציה לא תמיד נמסרת בגלוי ואנחנו מחליטים מה להשתיק ומה לספר.
יש בכך לגיטימיות שלפיה משאירה לנו פתח לפרטיות.
אולם הנושא שאת מעלה כנושא שנחשפת אליו, רגיש, משמעותי מאד והעובדות שנחשפת אליהם השאירו אותך נבוכה, מבוהלת ומתקשה להתמודד.
לפי תיאוריך קורה משהו שאין לך שליטה עליו, ואין לך הסברים הגיוניים לגבי ההתנהלות של חברך.
אני מניחה שניסית להתמודד עם המחשבות שלו ולא הצלחת לשנות אותן.
את מתמודדת עם מציאות שיש בה סתירות רגשיות קשות.
מחד דאגה וצער ורצון לעזור לבן זוגך, ומאידך, פחד, חשש, דאגה וכעס על ההתנהלות של הדברים.
זוהי מציאות שהכל "נכון" בה. ויש בה טלטלה ריגשית חזקה.
את מופתעת, פגועה ואולה גם מרגישה מרומה.
אני מתרשמת מדבריך שאת בוחרת בדרך של התמודדות לפיה את מנסה להבין ולדעת יותר כדי לקבל תמונה ברורה יותר. ואני מחזקת אותך בכך.
ידע הוא כוח וחשוב שתלמדי את הנושא, המחלה, ההתמודדות עם המחלה, של המשמעויות הרבות וההשלכות הרבות שיש לכך על הפרט שחלה ועל הקרובים לו, בני זוג, בני משפחה נוספים, החברה.
זהו תהליך ארוך ונדרש לו זמן.
יחד עם זאת את מתמודדת עם מה שקורה לך, עם הרגשות, התחושות והמציאות העכשוית, גם לכך את צריכה "מקום" והכלה.
הייעוץ במילם יתן לך הכוונה ויסייע לך להכיר טוב יותר את הנושא.
לגבי החלטה מה עליך לעשות בנוגע לקשר, אני חושבת שאל לך למהר עם החלטות. כרגע גם הדברים יצאו משליטתך, אם אמנם הבחור נמצא בתהליך משברי ואינו מאוזן מחשבתית , התנהגותית ורגשית הרי שמוקדם לדעת מה ילד יום, גם אין תשובה "מה נכון לעשות" כי לכל אחד מאיתנו יכולות ומשאבים שונים להתמודד עם משברים ועם חולי, חוסר וודאות.
לכן, קחי את הזמן, למדי את עצמך, את הנושא וממקום של בטחון ובחירה המשיכי בחייך.
המכתב שלך פורש מציאות מפחידה לכל הנוגעים בדבר. גם לבן הזוג, שנבהל מהצלחת הקשר.
רצוי שהוא יחדש קשר עם הגורם שטיפל בו. רצוי שהמשפחה שאומרת שהוא לא מספר מדוע נפרד ממך ורואה שהוא מדבר לעניין, תרחיב את התקשורת עמו קצת מעבר למה שהוא אומר, גם לעבר למה שאת מתארת. אם יש להם גישה לייעוץ למשפחות במילם או באנוש גם להם כדאי להתייעץ.
אמא שלי פגועת נפש,(בעברה אשפוז)
כרגע "תקועה" בבית שלי
אני מחפש בשבילה מקום מגורים מוגן בצפון עם טבע ושקט
אין לי מושג מה האופציות מבחינת דיור מוגן
היא לא מתאימה לשותפים רבים כמו בהוסטל
האם מישהו מכיר מסגרת שתתאים לה?
אשה מקסימה ורוחנית.(לא מעשנת סמים)
הי חן וברוך הבא לפורום המשפחות.
שאלתך מאד קונקרטית והאפשרויות לגבי דיור בצפון קיימות במסגרת של דיור מוגן לסוגיו.
לשם כך נדרש אישור של וועדת סל שיקום ובמסגרת הוועדה יוכלו להעריך את סוג הלווי שיתאים לאימך. יש נותני שירותים שונים והמשפחה והמתמודד יכולים לבחור מההיצע הקיים. האם יש לאמך סל שיקום? מה איזור המגורים שלכם?
תמי
משפחה שאחד מחבריה (בן/בת, הורה) מתמודד עם מוגבלות נפשית (הפרעה או מחלת נפש) מצויה בעצמה בהתמודדות מורכבת, בעלת עוצמות ואופי משתנים ולאורך זמן. הסטיגמה של החברה על מחלות נפש והיעדר מידע דוחקים משפחות רבות להתמודדות לבד תוך עומס רגשי ופיזי כבדים מנשוא , ללא שיתוף חברים ובני משפחה קרובים וללא עזרה מקצועית.
אפשר גם אחרת - לבחור בהתמודדות משתפת ומחזקת, ועל כך נוכל ללמוד כולנו בכנס המשפחות הקרוב שמאורגן ע"י "אנוש" בסימן "לבד וביחד-מהתמודדות אישית לשותפות מחזקת".
הכנס מתקיים בימי ג'-ד' 8-9.6.10 במרכז הכנסים בקיבוץ שפיים.
בכנס נחשף לסגנונות התמודדות שונים ונרכוש כלים להתמודדות מאנשי מקצוע בהרצאות ומגוון סדנאות כמו גם מניסיונם של בני משפחות אחרים. המפגשים הישירים עם בני משפחות רבים ונוספים עשויים להיות מאד משמעותיים להמשך הדרך של כל אחד מאיתנו.
אם אתם בני משפחה למתמודד עם מוגבלות נפשית, בין אם אתם בתחילת דרככם בהתמודדות או למודי ניסיון, השתתפותכם בכנס המשפחות עשויה להאיר לכם את הדרך ולחזק אתכם.
איך היה הכנס בשבילך?
שמעתי אותך בפנל של בני המשפחה שעברו לעשייה חברתית למען הקהילה, וחזרת כמה פעמים על המשפט:
"זה לא טריוואלי" כלומר , לא פשוט ולא מובן מאליו.
אני בטוחה שלהקים אתר כזה 'חי' ולתחזק אותו זה לא טריוויאלי. כל הכבוד לך שאתה מוצא את הדרך ואת הכוח לעשות זאת.
לסוליטר, תודה על החיזוק. הכנס הוא נקודת שיא להכנות ממושכות.
כוונתי בפנל היתה להדגיש מסר לפיו יכול כל אחד מאיתנו לבחור בעשייה מתמשכת ונתינה שמחזקת את עצמו ואחרים , ולאלו שלא השתתפו בכנס - קצת מתוך דברי בפנל :
....בשלבי ההתמודדות ראשונים שלנו כהורים במשפחה המתמודדת עם מחלת נפש של אחד מבניה, בעיקר מול המערך הרפואי חשנו חוסר אונים,, נתקלנו בקירות אטומים, העדר אינפורמציה ועוד.
אנו, בני המשפחה היינו לבד, לא התחברנו לאחרים, ביה"ח לא ממש תרם לתחושת שותפות , תמיד לבד מול הצוות.
גם בעקבות התנסות ראשונה בקבוצות לא נוצרו חיבורים אך הבנו שלקבוצה יש ערך משמעותי.
מההשתתפות שלנו כמשפחה בכנס "אנוש" הראשון לפני מספר שנים נוכחנו שיש הרבה משפחות במצב זה, שניתן ללמוד בלמידה הדדית מניסיונם של אחרים וגם להיעזר אחד בשני באופן קונקרטי. המפגש הזה ואלו שאחריו היו בסיס וחיבור לקבוצות של משפחות שעד היום נפגשות ומקדמות נושאים חשובים למשפחות.
באיזשהו שלב, עם הפוגה בעומס ההתמודדות, הבנתי שזה לא יכול להמשך כך וחשבתי מה אני, באמצעים דלים וידע מועט יכול לעשות.
לפני כ-3 שנים הקמתי מרכז למידע ושיתוף לבני משפחות של מתמודדי נפש שמבוסס על אתר אינטרנטי שנקרא ממ"נ (משפחות מתמודדי נפש) שמטרתו הראשונית – שיפור משמעותי בהנגשת מידע בתחום בריאות הנפש לבני משפחות.
עם הזמן הפך האתר להיות מקור מידע משמעותי גם עבור מתמודדים ואנשי מקצוע. זו לא הייתה המטרה הראשונית אך מראה על הנחיצות ולמקומו של האתר כיום.
כחלק מהשפעת האתר בכוון של שינוי "חברתי" ישנם בני משפחות שהיו צופים פאסיבים באתר והפכו לפעילים ומשתתפים בפורומים וכן פעילים באופן לא אנונימי ופיזי במפגשים.
ההיכרויות עם אנשים רבים מכורך המציאות, בני משפחה, אנשי מקצוע התגלו כמשמעותיות מאד עם השפעה גדולה להמשך החיים.
כמסר ממסע ההתמודדות האישי , עבורי נתינה זו היא סוג של קבלה מאד גדולה. מהתנסותי, העשייה והנתינה מאד מחזקות את יכולת ההתמודדות בעת משברים בהמשך.
אני מזמין כל מי שמרגיש בשל לכך להתנסות בעשייה ונתינה.
משה,
הי סוליטר, שאני שמחה לראותך איתנו, תודה לך על השאלה למשה, ותודה לך משה על תשובתך מאירת העיניים.
התהליך שאתה מתאר מציע דרך שעוברת דרך הטראומה, הכאב, חוסר האונים להחלמה, עשיה, תחושת שליטה ובחירה בחיים.
וכל זאת מתעצם דרך נתינה שהפכה את חייך למשמעותיים ומשפיעים.
היכולת לחבור אל הזולת, לגעת בליבו, להקל על סיבלו, היא תכונה אנושית מופלאה, שהמתברכים בה יוצאים תמיד "ושכרם בידם" ולא אחת נאמר שהנותן הוא המקבל, אך אין זה כלל וכלל מובן מאליו.
החיים בעולם תחרותי, דיגיטלי, עולם שבו מחליפים אס אם אסים את המפגש פנים אל פנים, ורשת הפייסבוק הופכת ל"רשת החברתית" שלך, שעליה אתה אמור לסמוך..., בעולם שבו חינוך למצויינות ולהישגיות מהווה מרכז, וגם אם זה לדרוך על אחרים, וגם אם זה לדאוג לעצמך ורק לעצמך, כי אין ברירה..., בעולם שבו הנאמנות והמחויבות לקהילה, למשפחה מצטמצמת ואתה לומד להיות מחוייב בעיקר לעצמך, בעולם כזה, לתת, כמרכיב שהופך לדרך חיים, זה יפה, מעורר תקווה ואמונה בנפש האנושית ובמותר האדם.
אתר ממ"ן בזכותך משה, פותח מידי יום צוהר של תקווה לאנשים רבים.
ידע, הכוונה, לווי רגשי וקונקרטי, ו"אי של וודאות". בסיס יציאה לכוונים שונים בהתאם לצרכי המחפש.
נוכחותך השקטה משה אך הקיימת תמיד מהווה עוגן והשראה לכל העולם שפתחת עבור
הקהל הרחב,
מטפלים,
מתמודדים,
בני משפחה
האקטיביזם החברתי שלי התחיל הרבה לפני ההתפרצות של המצב.. הנטיה למעורבות פעילה בקהילה היא כנראה משהו בלתי נפרד בחיי אבל ניתן לראות קשר ברור בין האישפוזים שהופיעו לבין הצורך שלי לעשות עבודה פעילה בהתנדבות
ההתנדבות שלי מעניקה לי רגעים של שקט ושלמות וגם בדיאבד כילים להתמודד עם שאלות שקשורות לאחותי..
גם הצורך להתמודד ולקבל עזרה מסייעת מקצועית..
מאחר וההתנדבות שלי קשור לסיוע לאחרים נוצרת איזה קליפה מקצועית שמאפשרת לי לפרוק מצבי תיסכול וחוסר אונים.
הנתינה עושה אותי בת אדם טובה יותר ויש בזה צד תומך ומסייע גם לי.
ראיתי את הרשימה שמפורסמת כאן באתר לגבי מוסדות אישפוז פרטיים.
שאלותיי:
א. האם במקומות אלה עצם האישפוז הוא חסוי?
כלומר האם העובדה שאדם התאשפז במוסד פרטי לא תופיע בתיקו הרפואי בקופת חולים
ולא יהיה ניתן בעצם לעלות על עובדה זו?
ב. האם חוץ מהרשימה שבאתר, שהיא מצומצמת, יש באפשרותך ליידע אותי באשר למוסדות פרטיים נוספים?
ושוב, הנקודה החשובה - שהמידע על האישפוז יהיה חסוי.
דבריך עוסקים בענין קונקרטי, אך גם בענין הקשור לסוד הרצוי כאשר הדבר עוסק באישפוז פסיכיאטרי, ויש לכך היבט רגשי משמעותי.
אין לי תשובה ספציפית לגבי המוסדות הפרטיים אך בכל מקרה קיימת על החומר הרפואי חובת סודיות מצד המטפלים.
מוסדות פרטיים אישפוזיים אף הם מוכרים ונמצאים בפיקוח של משרד הבריאות. למרות שניתנים בהם שירותים דומים למה שניתן בבתי חולים ממשלתיים הם לא בהכרח טובים יותר .
מידע רפואי לא עובר באופן אוטומטי לכל דיכפין.
האם תוכל להיות יותר ספציפי לגבי החשש בנוגע לאישפוז? יש פגיעה מסויימת שאתה חושש מפניה?
בברכה,
תמי
באופן יותר ספציפי אבהיר כי החשש שלי הוא מפני מקרים של הליכי קבלה לעבודה במשרד ממשלתי,
שבמהלכם נדרש המועמד לוותר על סודיות רפואית ותיקו האישי נבדק.
ומכאן השאלה - האם עצם האישפוז במוסד פרטי לא יתגלה במקרה כזה בו אדם מוותר על סודיות רפואית?
(שהרי אמרת שגם מוסדות פרטיים נמצאים בפיקוח של משרד הבריאות.)
הי אופיר.
אני מבינה את החשש שאתה מעלה, אך לפי מיטב ידיעתי מסגרת תעסוקתיות מעטות פונות לחקירת ההסטוריה הרפואית של האדם.
המקובל פעמים רבות הוא שהאדם המבקש להתקבל ממלא פרטים על עצמו ולעיתים מתבקש להצהיר על אישפוזים.
תמיד אפשר לשקר ולומר שלא היו. הסיכון הוא שהמידע יתגלה באופן כזה או אחר ואז התוצאות אינן פשוטות.
אני מכירה אנשים רבים שהיו מאושפזים בבתי חולים ממשלתיים , ולמרות זאת התקבלו ועובדים עם מערכות ממשלתיות. מאד תלוי עם מה האדם מגיע , יכולותיו, מגבלותיו באופן האובייקטיבי ביותר נוכח התפקיד שמוצע לו.
כמובן שיש מקומות כמו צבא, משטרה, משרד הבטחון משרד ראש הממשלה ששם נעשית חקירת הפרט לפני ולפנים, ואז גם אין סיכוי שלא "יעלו" על אישפוז.
אבל לא כל מקום ממשלתי חסום.
להערכתי אין הבדל בענין זה בין מסגרת ממשלתית אישפוזית לבין מסגרת פרטית.
אבל, כל זה בענין הקונקרטי.
יש לנושא שאתה מעלה גם צדדים רגשיים שבהם לדעתי לא פחות חשוב לטפל או להתייחס אליהם, והוא ההתמודדות עם משמעות האישפוז, הסטיגמה, הסודות, השקרים המתלווים לחיי הפרט ובני משפחתו, החשיפה ומינוני החשיפה, וכאן אני לא מבחינה בין סוגיה הנוגעת לחולי נפשי שמביאה לסודות והסתרות, לבין כל נושא אחר שיש לגביו סטיגמה כמו הומוסכסואליות, מחלה כרונית , עבר שכלל מאסר, משבר משפחתי, ועד.
קיימים מצבים רבים נוספים בהם "לא נעים לנו" להיות משוייכים אליהם, מטעמי בושה, אשמה, תחושת נחיתות, ואז הפחד מפני
"הדרה" (שירחיקו אותנו מהכלל, שינדו אותנו) עצום.
פחד זה משפיע על כולנו ומהווה גורם שמאיץ את צרכי ההשתייכות והקבלה.
ההתמודדות עם הפחד להיות מוקעים אינה פשוטה ואשמח לשמוע את דעתך ודעת אחרים בפורום בענין.
