טקס סיום שנה בבית הספר ב- 4 לספטמבר 2008
ד"ר נעמי הדס לידור
מנהלת בית הספר
את בית הספר הזה, בית הספר הארצי לשיקום שילוב והחלמה בבריאות הנפש, הקמנו חברי ואני, על בסיס אמונתנו שכדי שיתרחש שיקום צריך שיתרחש שינוי ,וששינוי יכול להתרחש רק דרך למידה.
אנו מאמינים שהחלמה יכולה לבוא רק דרך שינוי שבא תוך למידה .
ושהחלמה, שינוי ולמידה שאנו מצפים שיקרו לצרכנינו צריכה להתרחש אצל כל אחד ואחד מאתנו, העובדים בצורות שונות ובתפקידים שונים במערכת בריאות הנפש, בדיוק כמו שאנחנו מצפים שתתרחש גם אצל הצרכנים והמשפחות.
אנו מאמינים ששינוי, למידה והחלמה הם הכרחיים כדי להשתלב
אנו מאמינים ששינוי, למידה והחלמה יכולים להתרחש בכל גיל...ובכל מצב של בריאות או חולי, באם יינתנו לאדם התנאים והסביבה המאפשרים זאת.
בבית הספר אנו מנסים ליצור סביבה ותנאים מאפשרים למידה ושינוי .
אנחנו עושים זאת לאנשי מקצוע, לצרכנים ולמשפחות.
אנחנו רוצים להיות כמו אותה אבן שנזרקת למים ....ויוצרת סביבה מעגלים.... ועוד מעגלים.....ועוד מעגלים....למרחקים.....
אני רוצה לספר לכם היום על שלושה מפגשים בחיי, מפגשים שגרמו לי להאמין ולדבוק ביכולת הלמידה השינוי, ההחלמה והשילוב של כל האדם....
המפגש הראשון היה עם גב' נעמי להמן שאולי יש מפה אנשים שעוד זוכרים אותה, את האישה היפה והמיוחדת הזו. נעמי הייתה מנהלת מרכז השיקום ביפו תל אביב כשכמעט עוד לא היה פה מי שדיבר על שיקום, שהאמין בשיקום. נעמי ליוותה אותי בתחילת דרכי, בימים הראשונים שיצאתי מהאוניברסיטה, הדריכה אותי ולימדה אותי בעיקר להאמין בכל אדם. נעמי לימדה אותי לזהות את השינויים הקטנים שחלים בכל אדם...גם אם בתחילה לכאורה הם לא נראים ...כמו שכתבה גם פטרישה דיגן על עצמה ועל צרכנים אחרים את השיר:
שיח הורדים
בחורף נראה שיח הורדים אפור, מצומק ועלוב-
כזה שלא יצמחו ממנו דבר לעולמי עד.
גבעוליו דומים לחוטי ברזל מושחרים וחסרי חיות
בעיני הסביבה, הוא נראה אבוד ומת לגמרי
(כמה פעמים חושבים במושגים אלה על רבים מאיתנו)
אבל לעיתים, בו בזמן, אי שם במסתרים, במעבי האדמה,
מתפתלים שורשיו של השיח,
משתרגים וצוברים יכולת ועוצמה לצמוח ולפרוץ מחדש.
(נא לזכור היטב שאף פעם אי אפשר לדעת מראש אצל מי זה קורה ממש בזה הרגע)
כאמור, על פני השטח עדיין נראה שיח הוורדים בעלבונו ובמלוא מסכנותו !
עד מתי?
עד ...שהאביב יבוא והאור יגיע.
אז, לפתע, יקום השיח לתחייה.
מוזן מאנרגיה, יתחיל להתפתח במרץ רב עד שאי אפשר להכירו עוד
גם כאשר אנו שיחים נבולים , כותבת פטרישה דיגן, חובתנו להמשיך, להאמין ולקוות בסיכוייו של כל אדם להחלים. לסביבה (האביב בדימוי) יש תפקיד מרכזי בפריחה המפתיעה והמעודדת של השיח. מן הראוי שכל מי שקרוב בדרך כלשהי לאנשים פגועים בכלל, ופגועי נפש בפרט, יאמץ לעצמו גישה נאורה והומאנית שכזו.
לראשונה למדתי זאת מנעמי להמן, שהיתה פרט להיותה איש שיקום , אמנית שידעה לראות צבעים, גוונים, וגווני גוונים. נעמי לימדה להסתכל, להקשיב לראות.....נעמי לימדה אותי שכל אדם יכול להשתנות ועלינו המשקמים רק להיות אתו, בגובה העיניים, לידו, לתת לו יד.....ולעולם לא לוותר
המפגש השני שאני רוצה לספר לכם עליו היה עם פרופ' ראובן פוירשטיין, שהוא אבי תורת ההשתנות הקוגניטיבית מבנית, פרופ' פוירשטיין שפגישתי הראשונה אתו היתה מקרית, אישית. פוירשטיין היה מחד תלמיד של הגישות הפסיכו דינאמיות, פרויד, יונג ואחרים ומאידך של פיאז'ה שדיבר על החשיבה כגורם המכריע בתהליכי ההסתגלות של האדם. פוירשטיין בהיותו הפסיכולוג הראשי של הסוכנות היהודית בשנות החמישים, במפגשו עם ילדים רבים , יתומים, ניצולי שואה וילדי המאלח מצפון אפריקה, בחשיפתו לשונות התרבותית בינם לבין ילדי הארץ ובמפגשו שוב ושוב עם הגישות הפסיכולוגיות והחינוכיות הקלאסיות שבגללן ילדים אלו שלא בצדק הוגדרו לילדים הזקוקים לחינוך מיוחד ולכאורה לא יכולים להשתלב בחינוך הרגיל, החליט בשלב מוקדם בחייו המקצועיים לזנוח את הגישות עליהן צמח ולפתח את ההסתכלות הקוגניטיבית הדינאמית על האדם בכלל ועל האדם עם המוגבלות/ עם הצרכים המיוחדים בפרט... פוירשטיין שם לו ליעד, בתחילה עבור ילדים אלה ובהמשך עבור אוכלוסיות של ילדים ואנשים עם צרכים מיוחדים, לא להסתכל על המצב הקיים ברגע נתון ודרכו לקבוע את גורלו של הילד/ האדם , אלא לעשות מאמץ חינוכי/ טיפולי משמעותי ונכון כדי להוציא את הפוטנציאל הטמון בכל אחד מן הכוח אל הפועל. פוירשטיין שראה את השונות בין האנשים ואת העולם המשתנה במהירות כל הזמן זיהה את ההכרח של האדם ללמוד, להשתנות, להתפתח כל הזמן כדי לשרוד בעולם. אמונתו האין סופית של פוירשטיין, זאת שרבים מחבריו הפסיכולוגיים ואחרים ביקרו ולעגו לו עליה ועל הנאיביות שבה , היא ביכולתו של כל אדם ללמוד ולהשתנות בכל מצב ובכל גיל אם ינתנו לו התנאים הנכונים לשם כך. כבר בשנות השבעים הטיף לסגירת בתי הספר המיוחדים, ולשילוב בכל מחיר.
פוירשטיין שמאמין שצריך לאחוז את האדם בציציות ראשו ולסחוב אותו למעלה... באהבה, באמונה אבל לסחוב אותו למעלה. לימד אותי שאין אדם שלא רוצה, שאני זו שצריכה למצוא את הדרך לכל אדם, את המשמעות לכל אדם וביחד אתו לאפשר לו לרצות, לבחור, ללמוד...להשתנות, להשתלב...להיות כמו כולם... פוירשטיין לימד אותי דרך ההסתכלות הקוגניטיבית להוציא את האדם מתוך הכאוס שבו הוא נמצא לעתים , סערת הרגשות , יצרים ודחפים אל הקליפה הקוגניטיבית שמאפשרת ליצור לבנות ולארגן לו עולם טוב יותר...הוא נטע בי את האמונה שהחשיבה היא הגורם המכריע בהתנהגותו של האדם, מקומו והישגיו בחברה, הוא נטע בי את האמונה שניתן לשנות את החשיבה, לשנות את האינטליגנציה ואת דרכי הלמידה של האדם.
ומעל לכל מפוירשטיין למדתי לא רק תיאוריה, אלא גם איך עושים זאת איך מלמדים, משפרים משנים את חשיבתו של האדם כדי שיוכל לבחור לו את דרכו להחלמה.
והמפגש השלישי שאני רוצה לספר לכם עליו היום, והוא האחרון, הוא עם שר הבריאות לשעבר הרב נסים דהן שאומנם לא היה אבי חוק השיקום , שהרי אלה היו ההורים, הצרכנים, אנשי המקצוע ובעיקר תמר גוז'נסקי שילדה אותו ואפשרה את קיומו. אבל אין ספק שלזכותו של דהן ניתן לזקוף את יישומו של החוק בחמש שנותיו הראשונות, בזכותו, באמנותנו בדבקותו בנושא הצליח להפוך את נושא השיקום בממשלה, בכנסת במשרד הבריאות לנושא מרכזי וחשוב וכמה אנחנו מרגישים זאת היום כשאין לנו שר בריאות כזה.....דהן שידע בעבודתו לראות את האופק אבל לא לדלג ולא לוותר על שום פרט, ושום אדם. לימד אותי להאמין בחשיבות השינוי שצריך לבוא בעבודה קשה מלמטה ותוך שינוי עמדות מלמעלה. דהן לימד, נדמה לי, את כולנו לא לוותר, להאמין ולהתמיד במאבק, גם אם נהיה בודדים במערכה....בשנתיים שכיהן כשר הבריאות, השיקום התפתח בקצב מסחרר כשרבים לא האמינו בו. בזמנו של דהן חשבנו שאין דבר שחלמנו אותו ולא יוכל להתגשם אם נתמיד ונרצה בכך. הוא היה חבר ושותף אמיתי לעשייתנו בחשיבה וביום יום. בזמנו חשבנו שבכוחנו לגרום לשרים, לחברי הכנסת להתעניין בעשייתנו. עוד בזמנו של דהן הגינו לאט לאט ובשלבים את רעיון בית הספר...מתוך האמונה והביטחון שהלמידה היא המפתח לעשייה נכונה יותר ושכל אחד יכול.
המיוחד בבית הספר שלנו, בית הספר לשיקום , שילוב והחלמה בבריאות הנפש הוא שהלומדים בו הם אנשי מקצוע , צרכנים וגם הורים.
המיוחד בבית הספר שלנו שהמורים שבו הם אנשי אקדמיה, אנשי מקצוע, צרכנים ומשפחות.
המיוחד בבית הספר שלנו שכולנו עושים זאת יחד.
הרבה עשייה היתה השנה בבית הספר למרות הקשיים הטכניים שליוו אותנו לאורך כל השנה וגרמו לכך שבשנים הבאות נקיים את בית הספר במסגרת אקדמית אחרת.
יחד עם זאת התקיימו בבית הספר 16 קורסים רובם התקיימו פה בתל אביב , חלקם היו גם בחיפה ובדרום,
התקיימו השנה בבית הספר סדרת מפגשים של פרופ' שולה רמון וגב פאולה פוקס ועוד נכונו לנו סדרת מפגשים עם פרופ גו'ליאן לף, בין הראשונים שעסקו בעולם בתחום המשפחות, בימים הקרובים יתקיים כינוס בנושא ההדרכה (סופרוויזן) ביוזמה של משרד הבריאות , בניצוחה של ד"ר ורד בלוש, ובשיתוף בית הספר.
התחלנו להקים ספריה קטנה....בתמיכתה של קרן טאובר וזו כמובן רק ההתחלה.
וזאת אולי ההזדמנות הטובה ביותר להודות לכל חברי ועמיתי העושים במלאכה. שבלעדיכם כל זה לא יכול היה להתקיים, המנהלים האקדמיים של הקורסים: ד"ר מקס לכמן, ד"ר ורד בלוש, רונית דודאי ופרופ דיוויד רועה, הרכזים של התוכניות והקורסים: ורד שפיר קיסר, דורית רדליך, אנדראה פינראט, נעמה כץ, אילאיל צין, אבי אורן, יקי זינגר, דנה פדן, רויטל ארדן, המרצים והמנחים הרבים שליוו אותנו כמובן וחלקם נמצאים לשמחתי גם היום אתנו פה. אני רוצה להודות בהזדמנות זאת לשותפים שלנו במשרד הבריאות: יחיאל, רונית, בתיה וורד והרכזים כמובן יגאל כהן אורגד.שהסכים לחלום אתי, ולמרתה, אסתי ומוטי שעשו כמיטב יכולתם לאפשר לנו להמשיך את פעילותינו בצורה מסודרת עד סוף השנה.
וזו בעיקר ההזמנות להודות לכם, התלמידים שלנו, שלמרות הקשיים הטכניים שליוו השנה את בית הספר ידעתם להוציא את המוץ מהתבן, לראות את העיקר וללמוד.....הרי זו כל החוכמה בשיקום הלא כן.... ?
ועוד כמה מלים על החזון, שהרי אי אפשר בשיקום בלעדיו:
אני מאמינה שלא יעברו שנים רבות ובית הספר הזה, בית הספר הארצי לשיקום, שילוב והחלמה יהיה מרכז הכשרה, הדרכה ומחקר לכל העוסקים במלאכה, אנשי מקצוע, צרכנים ומשפחות,
אני מאמינה שהידע שנצבר בבית הספר והאנשים המיוחדים שמלווים אותו יהפכו את בית הספר למקור השראה עבור צרכני בריאות הנפש בפרט ומשפחותיהם ועבור אנשים עם מגבלה כלשהי בכלל על כל המעגלים הסובבים אותם
אני מאמינה שלבית הספר יהיה מרכז וסניפים רבים במרכזי האקדמיה וביחידות שיקום במקומות שונים בארץ .
אני מאמינה שבית הספר יהווה במה לשיח בין אנשי מקצוע צרכנים, משפחות, אנשי מחקר, אנשי ממשל בנושאים השונים של שילוב האדם עם מגבלה פסיכיאטרית בכלל ועם המגבלה בפרט בחברה שלנו
אני חושבת שלבית הספר יש את היכולת לכך , מחד הוא לא יושב במגדל השן של האקדמיה, מאידך הוא לא צמוד לשטח בלבד- בית הספר הוא שילוב של העבודה והחשיבה והמחקר באקדמיה והעבודה היום יומית שנעשית בשטח . בית הספר מערב בתוכו את כל העוסקים במלאכה בשיתוף מלא: צרכנים, משפחות, אנשי מקצוע ואנשי אקדמיה ובכך ייחודו ובכך כוחו.
אז אני מאחלת לכולנו המשך למידה ושינוי.....המשך החלמה.
