ניפוץ הסטיגמה על המתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית
"מועדון השחר לצעירים" - סניף אנוש קריית אונו , אוגוסט 2010
סטיגמה- מהי?
ההגדרה המילונית למילה "סטיגמה" היא:
1. אות קלון. אות קין.
2. אות כווייה שטבעו היוונים והרומאים בימי קדם בבשרם של עבדים או פושעים, כדי שהציבור יזהה אותם ויתרחק מהם.
סטיגמה בהקשר של אנשים המתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית:
העמדות החברתיות כלפי החולים במחלה פסיכיאטרית מתייגות את האדם החולה ואת בני משפחתו בצורה סטיגמטית.
הסטיגמות מורכבות מסטריאוטיפים ודעות קדומות, שהם בעצם מערכת אמונות שליליות ומוטעות על החולים, שמקורן בחוסר ידע ובחוסר הבנה. הסטיגמות מובילות לדפוס התנהגות של אפליה והתרחקות.
מאפייניהם של הסטריאוטיפים והדעות הקדומות בחברה הם: חולי הנפש הם אנשים מסוכנים, אלימים ולא צפויים, בעלי יכולות תפקוד ירודות, וההימצאות בחברת אנשים שכאלה תפתח חוליים נפשיים גם אצל אנשים בריאים.
התגובה הרגשית שמעוררים סטריאוטיפים אלה בחברה, הם פחד, כעס, דחייה ולעיתים אף רחמים. רגשות אלו של החברה באים לידי ביטוי באופן מעשי במספר מישורים:
1. אפליה. דהיינו- העדפת אדם שאינו חולה על פני אדם שהינו חולה.
2. הימנעות מלהיות בחברתם של חולים.
3. אי השקעה מספקת של המדינה בכל הקשור והאמור לבריאות הנפש.
התקשורת מעצימה את הסטיגמה:
התופעה רחבת ההיקף של השימוש בביטויים כגון "פסיכי", "לא נורמלי", "חולה נפש" "מטורף" וכו' ע"י הציבור הרחב, מוכיחה ללא צל של ספק שהסטיגמה כלפי חולי הנפש שרירה וקיימת. גם פוליטיקאים, אנשי ציבור ויחצ"נים משתמשים לא אחת במושגים מתחום בריאות הנפש כתחמושת מילולית לניגוח יריביהם או להבעת עמדותיהם.
הסטיגמה כלפי המתמודדים עם הפרעות נפשיות מועצמת ע"י אמצעי התקשורת. ביותר מ-75% מהמקרים בהם מוצגים המתמודדים באמצעי התקשורת, הצגתם היא בצורה סטיגמטית, מוקצנת ואבסורדית, תוך הדגשה של הסטריאוטיפים המיוחסים להם. ממחקרים רבים עולה כי הדרך הקלוקלת בה מוצגים המתמודדים באמצעי התקשורת היא זו שמנציחה את הסטריאוטיפים השליליים שדבקו באוכלוסיה זו.
מתן במה לדיווחים תקשורתיים סנסציוניים ומגמתיים, כמו למשל דיווחים על תקיפה אלימה ורצח הנקשרים לאנשים עם הפרעות נפשיות קיצוניות, מוביל ישירות להיווצרות סטיגמה שכל חולה נפש הוא גם פושע מסוכן בפוטנציה ואנטי סוציאלי.
ישנה נטייה פסולה להציג בטלוויזיה ובקולנוע את חולי הנפש בהקצנה והגזמה, כאנשים אלימים ובלתי צפויים או לחלופין כאנשים חלשים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם- דבר התורם לדימוי השלילי שלהם ואשר מחזק את הסטיגמה כלפיהם.
1
העובדות מדברות בעד עצמן: רק מעט מקרב חולי הנפש מבצעים פשעים חמורים, ואחוז האלימות הכללית המיוחס להפרעות נפשיות אינו עולה על אחוז האלימות בקרב הציבור הרחב.
השלכות בתחום התעסוקה בשל הסטיגמה:
אחד מהחסמים העיקריים לתעסוקה של מתמודדים עם הפרעה נפשית היא הסטיגמה הציבורית כלפיהם. הסטריאוטיפים והדעות הקדומות של המעסיקים כלפי ציבור החולים מהווים גורם משפיע בקבלת ההחלטה בנוגע להעסקה, אי ההעסקה או המשך ההעסקה של פגועי הנפש.
כאשר מעסיק ניזון מהדימוי השלילי של חולי הנפש, המצייר אותם בעיניו כאנשים מסוכנים ובלתי צפויים, או כאנשים בעלי יכולת תפקוד מועטה, הוא יימנע מלהעסיק אותם. כתוצאה מכך, לא יוכלו החולים להוכיח את עצמם ולממש את מלוא הפוטנציאל שלהם. מדובר ביחס של איפה ואיפה כתוצאה מהרגשת פחד ודחייה של המעסיק.
העובדות והמציאות:
כמעט כל אדם שני נזקק במהלך חייו לעזרה של פסיכולוג או פסיכיאטר בליווי תרופות. יש להבין שקריסה נפשית המלווה במשבר פסיכיאטרי הינה תופעה שכיחה בעולמנו אנו.
זוהי תופעה שאין להתבייש בה ושיכולה לקרות לכל אחד מאיתנו.
ההתמודדות של הסובלים ממחלה פסיכיאטרית הינה כפולה. מחד- ההתמודדות עם הקשיים הפסיכיאטריים, ומאידך- ההתמודדות עם הסטיגמה, דהיינו- לעמוד מול החברה. בכל רגע נתון, יכול כל אדם להיקלע למשבר נפשי טוטאלי הממוטט את יסודות חייו ואשר עלול להותיר אותו בודד ודחוי- החברה בה הוא חי אינה מקבלת אותו עוד.
יש חיים בצד המחלה:
בימינו אנו, מחלת נפש אינה אמורה להיות מילה נרדפת לחיים של סבל ואי השתלבות בקהילה. עם התקדמות הרפואה, ישנן תרופות שמקנות איכות חיים, יציבות ואפשרות לשיפור התפקוד ולחזרה לחיים נורמטיביים בקהילה.
כיום מצליחים מתמודדים רבים להשתלב בלימודים אקדמאיים, ללמוד מקצוע, להשתלב בעבודות שונות, לחיות חיים חברתיים מלאים הכוללים ספורט, חוגי העשרה, סדנאות, פעילות אתגרית, טיולים בארץ ובחו"ל, בילויים משותפים עם חברים ואפילו זוגיות.
יתרה מכך, המתמודדים תורמים לקהילה במסגרת התנדבותית בעמותות שונות, ובכך הם תומכים בבעלי מוגבלויות שונות ובמעוטי יכולת.
דרכים לניפוץ הסטיגמה:
החולי הרע של המתמודדים הוא אפוא הסטיגמה אשר מכרסמת כל חלקה טובה בדימויים. ניפוץ הסטיגמה של המתמודדים ביעילות הרבה ביותר יכולה לבוא ביישום תכנית ברת ביצוע אשר מכילה 2 מרכיבים:
1. חינוך והסברה:
מתן מידע לציבור הרחב דרך הרצאות והפנייה למאמרים בנושא. המידע צריך לזרום דרך אנשי מקצוע כמו פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים, דרך המתמודדים עצמם, דרך משפחותיהם ודרך העמותות השונות הפועלות בקהילה, כמו עמותת "אנוש", "עוצמה", "בזכות", "ממ"נ" וכו'. עבודת שטח זו צריכה להיות מיושמת בין השאר בבתי ספר תיכוניים, בתנועות נוער ובמוסדות ללימודים אקדמאיים.
ככל שזורם יותר מידע רפואי ואובייקטיבי, כך תגדל התובנה כלפי המחלה והמתמודדים, סף החרדה יפחת ואף יעלם, והחברה תוכל לקבל אליה את אותם מתמודדים כשווים בין שווים.
2. מפגשים מתוכננים:
מפגשים בין מתמודדים לבין קבוצות יעד שונות, כגון מחנכים, אישי ציבור, אנשי תקשורת, מעסיקים וכו'. המפגשים עם המתמודדים יבהירו שמדובר בבני אדם מן הישוב, מתורבתים, שקטים, נינוחים, בעלי פוטנציאל ויכולת.
לסיכום:
לצערנו, עדיין ארוכה הדרך להשתלבותם המלאה של אנשים עם מוגבלויות ככלל ועם מוגבלויות פסיכיאטריות בפרט בחברה. פתיחות, הבנה, אמפטיה, קבלת האחר, מתן הזדמנויות שווה לכל נפש- הם הדרך ליצירת ובניית חברה טוב יותר וערכית יותר. הגיע הזמן שכולנו נירתם לניפוץ הסטיגמות המכוערות שרווחות בקרב הציבור ביחסו לאוכלוסיית המתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית.
ביבליוגרפיה:
1. "סטיגמה, אפליה ובריאות הנפש בישראל": מחקר מכון ברוקדייל. מחברים: נ.שטרוק,
י. שרשבסקי, א. בידני אורבך, מ. לכמן, ט.זהבי ונ. שגיב.
2. מאמר: "סטיגמה ואפליה של מעסיקים כלפי המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות", מאת
אמיר טל, עדי וינר ויעקוב סינגר. פורסם באתר "פסיכולוגיה עברית".
3. מאמר: "אתם כולכם פסיכים!" מאת אמיר טל וד"ר ענת קליין.
4. מאמר: "הסוד הכמוס מחלת נפש במשפחה", מאת תמי קויפמן M.S.M ייעוץ טיפול והדרכה.
5. מאמר : "גישת ההחלמה" – מאת א. ר. ופרופ' דווייד רועה.
6. מילון אבן-שושן. הפרעות פסיכיאטריות.
בטעינה...