תעסוקה נתמכת- סיפור של חזרה לחיים
סיוון וישניאק
בראיה לאחור, אחד הגורמים המשמעותיים בהחלמה שלי אם לא המשמעותי ביותר הוא מקום העבודה שלי. הדברים שקיבלתי בעבודה לא ינתנו בשום טיפול פסיכולוגי או שיחתי שהוא.
לפני כמה שנים עבדתי בחנות מחשבים. מצאת את העבודה לבד. הבוסים ידעו על הקשיים שלי והיו אפילו יותר מדי טובים אלי. הם איפשרו לי להגיע מתי שאני רוצה . בעצם הם העדיפו שאני לא אעדר מהעבודה אבל הם לא העירו לי כל כך כשנעדרתי על רקע נפשי. מה שפגע בי כי זה נתן לי פתח להעדר יותר ויותר כי לא היתה מסגרת מחייבת. רציתי להתמיד בעבודה אבל הייתי זקוק למסגרת מחייבת שבה יגידו לי –סיוון אם לא תגיע –תפוטר. ולכן אחרי כשנה וחצי שם הודעתי לבוסים שלי שאני אוהב אותם ומודה להם אבל אני נאלץ לעזוב. עזבתי וחיפשתי עבודה שאוכל להתמיד בה ותתאים למכסת השעות של בט"ל. עבודה שאני ארגיש שטוב לי ושגם יפטרו אותי אם אני לא אגיע. תעסוקה נתמכת חיפשו לי עבודה ושלחו אותי לעבודות ממש גרועות בתנאים קשים. נאלצתי לחפש לבד. במשך חצי שנה הכרתי את עולם חיפוש בעבודה על בוריו, את כל האתרים, הניואנסים בתחום, חברות כח אדם, סיפור קורות חיי שנאלצתי לשפץ. מדי פעם עבדתי בעבודה זמנית כי לא מצאתי משהו מתאים. עד שיום אחד הודיעה לי שרה בכר שהיא מצאה לי עבודה ושאני צריך לחכות כמה שבועות לראיון עבודה. הסתבר לי שאם הבית בדיור המוגן שלי – אמא שלה היתה דיירת בבית אבות והיא דיברה עם המנהל ושיכנעה אותו להעסיק נפגעי נפש או לפחות לנסות. היא העבירה את זה לשרה בכר ושרה הציעה לי את התפקיד שנשמע טוב מלהיות אמיתי ,הכל באופן יחסי.
אני זוכר את הראיון עבודה. אני זוכר שקיבלו אותי ושהתחלתי לעבוד ויצאתי מגידרי כדי שהבוסים שלי יהיו מרוצים. אני זוכר שעדיין היה לי קשה להגיע כל יום ובערך יום בשבוע נעדרתי כי היה לי קשה לקום. אני זוכר שבעבודה מאוד אהבו אותי ותמכו בי והעריכו את העבודה שאני עושה. אבל בערך 7 או 8 חודשים ראשונים עדיין נעדרתי מדי פעם וכל אותו זמן סיגל שהיתה אחרי שרה הזכירה לי שוב ושוב שאני מועסק בזכות ולא בחסד. שבעבודה ממש תלויים בי והבוסית שלי ממש מתחרפנת כשאני לא מגיע כי קשה לה בלי שאני אהיה שם ואעשה את העבודה שלי. זה מאוד החמיא לי. אני באמת השתדלתי לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר וכולם העריכו אותי על זה. גם הבוסית שלי אמרה לי כמעט כל יום כמה חשוב לה שאני לא אעדר כי אם אני נעדר קשה לה יותר לעבוד. הפנמתי לאט לאט שאני בעל משמעות בעבודה ובכלל ושבאמת צריכים אותי ושזה יוצר בעיה שאני לא מגיע.
המפנה הגיע כשקרה משהו שחיכיתי לו הרבה. הבוסית שלי דיברה איתי ואמרה לי שהיא דיברה עם מנהל בית האבות . היא אמרה לי שזה בלתי אפשרי שאני אמשיך להעדר ושאם זה ימשך הם יאלצו להסיק מסקנות. הבנתי שזו ההזדמנות שלי. חיכיתי שיתנו לי אולטימטום שלא תלוי בי. נכנסתי קצת לחרדה שיפטרו אותי אבל בפנים שמחתי על הסיטיואציה. מאותו יום לא נעדרתי אפילו פעם אחת. גם כשהיה לי מאוד קשה נפשית ופיזית. הדבר הכי חשוב בשבילי היה להגיע לעבודה לעבוד ולסיים. היה מאוד קשה אבל הידיעה שאם לא אתמיד אפוטר עשתה את שלה. היום אני כבר שנתיים שם. כל כך סומכים עלי כל כך אוהבים אותי ומעריכים אותי ומראים את זה ולא כולם יודעים על הקשיים שלי. אני מקבל אינסוף פידבקים כמה נעזרים בי וביכולות שלי . והיום אני יודע שזה לא רק מן הפה אל החוץ אלא אמת. ולכן הביטחון העצמי שלי עלה.
העבודה בבית האבות העניקה לי סיבה לקום בבוקר. שגרה ועוגן להתלות בו כשקשה. תחושת ערך על העבודה שאני עושה ומהקשר הבינאישי עם הצוות הדיירים והמשפחות כאשר עוד פעם חוץ משניים או שלושה מהצוות הבכיר לאף אחד אין מושג על ההתמודדויות שלי ואפילו שואלים אותי לא מעט מה אני עושה פה ולמה האני לא עובד במקום ובתפקיד יותר נחשב.
העבודה העניקה לי מסגרת לשבוע, צבירת ניסיון בנושאים שונים ומגוונים, יצירת קשר חברתי עם אנשים וכמובן משכורת ותנאים סוציאלים מלאים-דבר שבתעסוקה נתמכת לא מובן מאליו.
למרות שהייתי מרוצה בעבודה הרגשתי שאני בשל להתקדם הלאה לעבר עבודה ומקצוע שיתן לי משמעות יותר עמוקה. אחרי חשיבה של חודשים החלטתי ללכת לתחום בריאות הנפש שאני מכיר כל כך טוב מניסיוני האישי. דרך עו"ס שהכרתי הגעתי לראיון בחברת או אר אס אצל רכזת חונכות של אזור תל אביב. אחרי שבועיים היא כבר תיאמה לי פגישת הכרות עם חניך פוטנציאלי שאני חונך מאז כבר חצי שנה.
לקח לי זמן לעבד בתוכי את ההחלטה להתחיל לחנוך. אבל ידעתי שזה הדבר שאני רוצה וקיבלתי תמיכה ברעיון גם מסיגל ומעוד אנשים. השיחות שלי עם סיגל החדירו בי הרבה ביטחון ביכולות שלי. בשלב מסויים רציתי להצטרף לתוכנית תמיכה של משרד הבריאות בחונכים שהם צרכנים אבל הדבר היה כרוך בוויתור על תמיכתה של סיגל כי יש איסור על כפל שירותים. הרגשתי מספיק חזק לעשות את מה שהרגשתי בלב והחלטתי לעבור לשירות החדש . קבעתי פגישה עם סיגל והסברתי לה על החלטתי. סיגל הבינה אותי ותמכה בי. בדרך כלל יש למטפלים ומלווים תחושה שהם צריכים לגונן לפעמים יותר מדי. סיגל לא רצתה לוותר עלי כל כך מהר אבל ידעתי שהיא תבין ולכן לא הופתעתי מתמיכתה בדרך שלי,מהמחמאות הכנות שלה והתחושה המעצימה שנתנה לי. התפקיד של כל מטפל הוא לדעת לתת למטופל כמה שיותר כלים על מנת להתמודד בעצמו ואחר כך להרפות כשצריך ולהיות קשוב לצרכים כשצריך.
התחלת החונכות היתה דבר חדש ומרגש בשבילי. היו דברים לא קלים. אבל התחושה שפשוט העזתי וקפצתי למים עשתה לי טוב. לאט לאט הרגשתי יותר ביטחון בתפקיד והיום בדיעבד הדברים שלמדתי בתקופה זאת כתוצאה מעבודתי כחונך במסגרת של חברת או אר אס עם תנאי עבודה כמו כל חונך אחר בחברה העצימו אותי יותר ויותר. ידעתי שקיבלתי תגמול על ההעזה והמאמץ.
